|
בְּעֲרָפֶל מֻזְהָב מֵאִיר הַמַּעֲרָב
אֶת הַחַלּוֹן. כְּתָב הַיָּד הַשַּׁקְדָן
מַמְתִּין מִכְּבָר, עָמוּס בְּאֵינְסוֹפִיוּת.
בְּדִמְדוּמִים מִשֶׁהוּ בּוֹנֶה אֶת אֱלֹהִים.
בֶּן-אָדָם בּוֹרֵא אֶת אֱלֹהִים. יְהוּדִי הוּא אוֹתוֹ אָדָם
שָׁחוּם עוֹר וְעַצוּב עֵינַיִם;
הַזְּמַן מוֹבִיל אוֹתוֹ כּעָלֶה הַמּוּבַל
בְּמֵי הַנַּחַל הַיּוֹרְדִים.
לֹא אִכְפַת. מִתְעַקֵּשׁ הָאַשָּׁף וּמְעֲבֵד
אֶת אֱלֹהִים בְּגִיאוֹמֵטְרִיָה עֲדִינָה:
מִחוֹלִיוֹ, מִאֵינּוּתוֹ,
מַמְשִׁיךְ בַּהֲקָמַת אֱלֹהִים עִם הַמִּילָה.
הוּעֲנְקָה לוֹ אַהֲבָה נְדִיבָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ,
אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ מְצַפָּה שֶׁיְאַהֲבוּהַ.
|
Bruma de oro, el Occidente alumbra
la ventana. El asiduo manuscrito
aguarda, ya cargado de infinito.
Alguien construye a Dios en la penumbra.
Un hombre engendra a Dios. Es un judío
de tristes ojos y de piel cetrina;
lo lleva el tiempo como lleva el río
una hoja en el agua que declina.
No importa. El hechicero insiste y labra
a Dios con geometría delicada:
desde su enfermedad, desde su nada,
sigue erigiendo a Dios con la palabra.
El más pródigo amor le fue otrogado,
el amor que no espera ser amado.
|
